MA VIE  – חיי 

(En hébreu à la fin du texte – הספור בעברית בסוף)

C’est à Berlin que je suis née, en  1926.

Mon père, Harry Marburger, était né à Francfort-sur-le-Main, en 1894, et ma mère, Elsa Esther Wagner,  à Hambourg, en 1900. Ils avaient étudié tous les deux dans des écoles religieuses de Beit- Yaakov. Après leur mariage, ils étaient partis à Berlin.

Nous étions quatre enfants,

mon frère Jacques Yaakov, né en 1924, mon frère Joseph, né en 1927, ma  soeur Yvonne, née en 1933 à Paris, et moi-même Suzanne Ra’hel née en 1926.

En 1933, après avoir lu « Mein Kamf », où Hitler donnait tous les détails sur son désir d’exterminer les Juifs, mon père fut effrayé et décida de quitter l’Allemagne la veille de la montée au pouvoir du nazisme. C’était un vendredi soir, et pour nous qui étions très religieux, cette profanation du shabbat fut une décision très difficile.  Mais il s’agissait de « pikoua’h nefech ».

Nous sommes donc partis, parents et enfants, pour la Hollande où nous sommes restés à peu près six mois. Mon père a alors décidé de déménager et a emmené sa famille à Paris. Ma mère attendait alors son quatrième enfant et ma petite sœur Yvonne est née à Paris, en 1933. Nous avons retrouvé une vie familiale normale. Chacun des enfants a repris ses études dans une école juive, l’école « Lucien de Hirsch », avenue Secrétan dans le 19^ème arrondissement.

En 1938, mon père a fait sortir d’Allemagne notre vieille tante Hana Wagner qui vivait toute seule et l’a ainsi sauvée des Allemands. Elle est venue vivre avec nous.

En 1939, comme chaque année, nous sommes partis en famille au bord de la mer. Cette année-là, nous étions à Knokke, station balnéaire sur la mer du Nord. Nous y étions quand la guerre a été déclarée, en septembre 1939. Nous sommes restés sur la côte jusqu’à la fin de l’année. Puis nous sommes rentrés à Paris.

Début 1940, mon père fut arrêté par les Français et envoyé dans un camp de travail obligatoire. En juin 1940, nous avons dû de nouveau quitter Paris car les Allemands en étaient déjà aux portes.  Restée seule avec nous, Maman organisa l’évacuation de la famille. C’était  le début d’un nouvel exode, à la veille de Shavouot.

Pour lui venir en aide, je lui ai dit que j’irais acheter les billets à la gare. J’avais alors quatorze ans  et je ne savais pas ce qui m’attendait. La station du métro était déjà fermée et j’ai dû aller à pied à la gare. Mais je n’ai pu arriver jusqu’à la gare car il y avait des kilomètres de queue devant les guichets, des milliers de personnes attendaient pour acheter des billets. Tout Paris était bouleversé. J’ai tout fait pour me faufiler dans la queue et j’ai fini par arriver au guichet. Quand je suis revenue à la maison après plusieurs heures, ma mère était affolée, elle avait peur de ne plus me revoir.

Nous nous sommes réfugiés à Albi, dans le Tarn, et nous avons habité dans une ferme des environs jusqu’en septembre1940. Les conditions de vie et le manque d’hygiène étaient déplorables.  Nous vivions entourés des animaux de la ferme.

Nous avons continué à chercher où aller. Nous avons rencontré une dame qui était avec son enfant et nous avons pris ensemble une chambre d’hôtel, près de Brive, dans le centre de la France. Nous étions neuf personnes dans la même chambre. C’était pour la nuit seulement,  pour avoir le temps de nous organiser…

A la campagne, pas très loin d’Albi, nous avons trouvé du travail dans une grande ferme et nous y sommes restés trois mois.

Nous sommes partis ensuite pour Toulouse, en Haute-Garonne, toujours ensemble, ma mère, la tante et les quatre enfants. Là, nous avons eu une vie plus organisée. Mon père nous a rejoints, les enfants sont retournés dans une école juive et se sont joints aux « Scouts ». Nous avons vécu comme cela jusqu’en 1942.

En 1941, mes frères et moi avons été arrêtés dans nos écoles respectives et avons été conduits au Camp de Récébédou
Nous y avons été internés et privés de liberté durant 5 semaines, pendant le premier semestre de 1942.

Nous y avons souffert du froid dû au mauvais temps et à la neige. Mon père s’est adressé au rabbin de Toulouse pour qu’il nous aide à sortir car il craignait le pire pour nous. Le rabbin a été très gentil et il a tout fait pour nous aider.

Ma petite sœur étant née à Paris, ma mère avait des papiers d’identité indiquant qu’elle était française et cela a

 servi pour nous faire sortir du camp. Nous sommes ensuite partis pour Nice.

Une  fois à Nice, nous avons trouvé une chambre d’hôtel avec cuisine. Ma mère préparait les repas pour nous, et les enfants sont retournés à l’école. Cela a duré un peu plus d’un an jusqu’à ce que les Allemands arrivent à Nice et arrêtent les Juifs. Nous avons vu arriver à l’hôtel un camion avec des Juifs arrêtés  ailleurs.

Les Allemands sont entrés à l’hôtel et mon père a montré nos papiers. Ils ne nous ont pas arrêtés mais cela a été pour nous le signal qu’il fallait partir de Nice.

Sans que nous le sachions, mon frère Jacques était actif dans la résistance juive, et il a pu nous procurer des fausses cartes d’identité pour notre départ de Nice.

Il a tout organisé pour que mon frère Joseph et moi passions en Suisse. Il fallait arriver à la frontière suisse-française pour pouvoir passer clandestinement en Suisse, et ceci avec l’aide de la résistance juive.

Notre guide nous avait prévenus : « Si vous entendez des chiens aboyer, sachez que ce sont les chiens de la Gestapo. Ces chiens ont été dressés pour trouver les Juifs qui fuient ».
Mon frère, moi, et quatre ou cinq autres enfants, avons donc pris le train, et sommes arrivés à la frontière vers une heure du matin. Nous avons rampé sous les fils de fer barbelés en faisant bien attention. Et D’ merci, nous avons eu de la chance. Nous sommes arrivés en Suisse, près de la ville de Genève.

En Suisse, nous avons été mis dans un camp de réfugiés. Je ne pensais qu’à une chose : comment retrouver mes parents et ma famille ? Deux semaines plus tard, mes parents sont arrivés avec ma sœur Yvonne, toujours grâce à l’aide de mon frère Jacques.

Notre camp était près de Genève et nous étions bien organisés. J’avais des relations amicales avec tout le monde,  aussi bien les Juifs que les soldats suisses. On m’avait choisie pour servir  les réfugiés juifs et les soldats. Je devais aller le matin acheter le lait avec le soldat qui gardait le camp. Mon père a eu peur que je cesse d’être religieuse. Il s’est adressé au bureau responsable des réfugiés afin que je sois placée dans une famille religieuse. Mon frère est allé à l’institution « Beit Asher » à Bex où il est resté jusqu’à ce que nous revenions à Paris. Quant à moi, j’ai été envoyée a Zurich chez un jeune couple juif religieux qui avait deux enfants dont une petite fille de quatre ans. J’ai travaillé chez eux selon leurs exigences mais j’ai eu du mal avec la petite qui était insolente et se mêlait de tout ce que je faisais. J’ai compris que je ne pourrais continuer ainsi.

Un beau dimanche matin, j’ai pris ma valise et suis partie sans savoir exactement où aller. Mais j’avais déjà seize ans et pouvais me débrouiller. Je suis allée au Comité de Bienfaisance, j’ai pleuré toutes les larmes de mon corps  et leur ai dit : « Je ne partirai pas d’ici sans que vous me trouviez un autre endroit où aller ! » Une dame du Comité, très sympathique, m’a amenée chez elle provisoirement. J’y ai travaillé quinze jours, mais elle employait déjà une autre jeune fille et ne pouvait me garder davantage.

Le responsable du camp de réfugiés à Genève, où j’avais beaucoup d’amis, était marié et avait une petite fille. Ce couple était très gentil mais là-encore,  je n’ai pu rester longtemps.

J’ai donc été envoyée à Vevey, dans une famille suisse française protestante. Le mari était pasteur. Eux aussi étaient très gentils. Je devais faire la cuisine, mais bien sûr, je ne mangeais rien de ce que je préparais. Je mettais des légumes de côté pour moi.

Mon père, qui était dans un camp de réfugiés en Suisse française, à Morgins, était mécontent que je sois dans une famille protestante et a exigé qu’on m’envoie dans une famille juive religieuse. Sur ces entrefaites, il rencontra par hasard une connaissance de Francfort, un écrivain juif religieux du nom  de Chernovits.  Celui-ci lui dit que sa fille dirigeait  la maison d’enfants de Mont Pelerin à Vevey et lui conseilla  de m’envoyer chez elle. Madame Chernovits s’occupait de la femme âgée d’un médecin de Zurich et de quinze enfants, pour la plupart réfugiés. Je me suis aussitôt rendue chez elle. J’ai été chargée d’organiser des activités pour les enfants, comme je le faisais au mouvement scout. Chaque semaine, nous avions un « oneg shabbat », avec chants et jeux, nous faisions des promenades dans la région, des ballades en barque sur le lac Léman, des excursions dans la montagne, nous nagions, organisions des pique-niques.  En hiver, nous faisions du ski.

Mes relations avec la directrice devinrent très amicales, presque familiales. Elle m’aimait beaucoup et voulait que je dirige la maison avec elle. Elle me dit un jour: « On ouvre un cours pour assistantes de direction de maisons d’enfants. Tu es douée pour cela. Va t’inscrire et étudier à Zurich ».

Elle m’envoya pendant trois mois suivre ce cours qui se faisait en allemand. J’ai eu des difficultés avec la langue. J’écoutais les conférences en allemand et prenais des notes en français. Bien que j’aie toujours aimé les enfants, je ne me destinais pas à une carrière de directrice de maison d’enfants.

Madame Chernovits était divorcée et avait une fille de dix ans. Cette enfant avait une grave maladie de peau (psoriasis) et était rouge de la tête aux pieds. Elle était intelligente et très bonne. Chaque jour, elle restait couchée deux heures le matin et deux heures le soir enduite d’une huile sur tout le corps pour calmer ses douleurs. Je restais près d’elle et lui parlais. Plus tard, elle est venue en Israël et je lui ai présenté un jeune homme qui lui a plu. Ils se sont mariés et sont retournés en Suisse. Elle fut très heureuse  avec son mari. Il n’était pas religieux mais il était très gentil avec elle. Elle a souffert toute sa vie de psoriasis et elle est morte à cinquante-cinq ans.  J’étais toujours restée en contact avec elle et ai continué à l’être avec sa fille et avec madame Chernovits.

A la maison d’enfants, j’avais plus de travail que chez les scouts. Du matin au soir, il me fallait laver les enfants, les faire manger, les préparer pour l’école. Je n’ai donc pas pu étudier.

Parmi les enfants, il y avait un petit garçon et sa sœur de quatre ans, de la famille Shwob, que quelqu’un avait amenés.  Ils sont restés là sans leurs parents jusqu’à la fin de la guerre.

Et  un jour, ici, à Jérusalem, près de chez moi, j’ai eu la surprise de rencontrer le petit garçon devenu une personne adulte et professeur de physique à l’Université hébraïque de Jérusalem. Ma mère est également arrivée à la maison d’enfants et a travaillé à la cuisine.

Mon père n’a rejoint ma mère qu’après le retour à Paris à la fin de la guerre. Nous sommes revenus à notre appartement, dans le seizième arrondissement. Il était complètement vide. Les reproductions de peintres célèbres que mon père avait soigneusement gardés dans une espèce de grand livre en cuir avaient disparu. Il ne restait rien qu’une lampe au plafond. Tout cela par la faute de la concierge qui avait sans aucun doute donné les clés, car la porte n’avait pas été défoncée. Une femme placée là par les Allemands, probablement une collaboratrice, y habitait, et il a fallu à mon père trois ans d’actions en justice pour pouvoir récupérer l’appartement. Nous n’avions pas d’exigences. Nous étions contents d’avoir un lit ! Moralement, c’était quand même très dur,  mais nous étions libérés des nazis.

Ma sœur Yvonne était toujours avec mes parents. Moi, j’avais trouvé une chambre chez une dame pour qui je travaillais un peu.

Chacun a dû réorganiser sa vie. Mon père n’avait plus de travail. Ma mère a trouvé un emploi comme aide ménagère, grâce à mon frère Jacques. Moi, je suis retournée chez les scouts qui avaient organisé un cours d’assistance sociale pour aider les rescapés qui rentraient des camps. J’ai suivi ce cours pendant trois mois, et j’ai commencé à travailler essentiellement dans les gares où nous devions accueillir, à leur descente des trains, ceux qui revenaient des camps d’extermination. Il fallait les recevoir avec amour, les écouter raconter leur histoire épouvantable, les diriger. Certains ne retrouvaient plus rien, ni famille, ni appartement. Ils nous revenaient en pleurant :

 » Pourquoi suis-je resté en vie ? J’aurais mieux fait de mourir là-bas ! ».  L’atmosphère était vraiment terrible pour moi qui n’avais que dix-huit ans. Mais j’ai continué à remplir mon rôle.

Mon frère Jacques nous a beaucoup aidés pendant cette période. Il a reçu du président Mitterrand le 8 mai 1992 sur la place de l’arc de triomphe, la légion d’honneur pour ses faits de résistance. Pendant qu’il était dans la résistance, il était recherché par les Allemands. Il avait été arrêté et amené dans les bureaux de la Gestapo. Les Allemands parlaient entre eux sans savoir qu’il comprenait la langue. Il a réussi à cacher dans un fauteuil les faux papiers qu’il avait sur lui  et à se sauver. Il était très fort.

Après la guerre, il a fait ses études de droit et est devenu avocat. Il a épousé Nicole et a eu deux enfants, Monique et Jean. Il est mort le troisième jour de Hanouka (comme mon frêre Joseph Za’l) en 2004.

Mon frère Joseph a passé son bac et a effectué ensuite son service militaire. Il est devenu un homme d’affaires. En 1956, il a épousé Myriam Goldberg et ils ont eu également deux enfants, Lydie 1958 et Daniel 1961. Il est mort le troisième jour de Hanouka en 2001.

J’ai connu mon premier mari à l’Agence Juive où je travaillais et nous sommes venus nous marier à Tel Aviv, en1949. Ce fut un mariage romantique. Le rabbin qui nous a mariés avait été le rabbin de Berlin et vivait alors à Kiriat Bialik. Mon père n’était pas au courant car je ne voulais pas qu’il s’endette pour payer le mariage.

Mon mari était dans les affaires (Import-Export). En trois ans, nous avons eu trois enfants, d’abord Annick Ahouva 1950, ensuite Gérard Yaakov 1951 et enfin Rémy Schlomo 1952. En 1950, j’ai décidé de me séparer de lui et le divorce a eu lieu en 1956. Il avait essayé de reprendre la vie commune mais c’était impossible car il continuait à être violent et à me frapper. Je suis restée alors avec les trois enfants dans un petit appartement de deux pièces, et la cuisine dans l’une d’elles.

En 1953, mon père est décédé après une maladie douloureuse (un cancer de la gorge ). C’est grâce à lui que toute notre famille a pu être sauvée pendant la guerre. Que sa mémoire soit bénie.

Après la mort de mon père, ma mère est partie en Amérique et, plus tard, s’est remariée avec un Juif américain d’origine russe, veuf avec de grands enfants. En 1970, je suis allée la voir et suis restée avec elle pendant un mois. Elle est morte à soixante et onze ans d’une crise cardiaque. C’était une femme modeste, aussi belle physiquement que moralement. Que sa mémoire soit bénie.

C’est également à l’Agence Juive que j’ai connu mon deuxième mari. Il était comptable et devait être envoyé en Algérie. Il est entré dans mon bureau et a demandé à une amie qui travaillait avec moi : « Qui est cette femme sympathique ? Est-elle mariée ? » La réponse fut : « Elle est seule avec trois enfants. » Lui, était un célibataire de quarante et un ans qui désirait se marier. Il est tout de suite tombé amoureux et m’a invitée le soir-même à dîner. Le shabbat suivant, je l’ai invité à déjeuner chez nous. Il était ravi. Je n’étais pas encore décidée mais lui faisait déjà des plans d’avenir. Il est parti en Algérie et m’a téléphoné chaque soir pendant trois mois. En décembre, il est revenu à Paris et en 1961, nous nous sommes mariés. Nous avons eu deux enfants, Yael en 1962, David en 1966.

En 1968, nous avons fait notre alya.

Nous avons acheté l’appartement où nous avons vécu jusqu’en 2003 où nous avons intégré une maison de retraite à Kyriat Menahem. Au début, je suis allée à l’oulpan (avec mon fils David sur les genoux!). J’ai appris l’hébreu, l’anglais, l’informatique, la comptabilité. Mais j’ai eu des difficultés à m’adapter à la mentalité.

Mes garçons, Gérard et Rémy, étaient arrivés en Israël en1967 après la guerre des six jours. Ils ont étudié au Mosad Alya  de Petah Tikva.

Gérard s’est bien adapté à sa nouvelle vie. Plus tard, il a épousé Myriam dont il s’est séparé un peu plus tard.

Rémy s’est intégré dans une école israélienne et il a étudié au Technion.

Ma fille aînée Ahouva Za’l est morte en 2001 alors qu’elle était encore jeune. Elle s’est endormie et ne s’est pas réveillée. Enfant, elle m’aidait sans cesse, mettait la table, faisait le ménage. Elle aurait dû être mon « bâton de vieillesse »…

Mon espoir est que tous soient heureux et tolérants et qu’ils aient toujours un sourire aux lèvres.

PS :  ma mère est décédée  en 2010 ainsi que son deuxième mari. mon frère Gérard nous a quitté en 2011 à 59 ans et Joëlle en 2017 à l’âge de 55 ans.

סוזן רחל לוי לבית מרבורגר

אבי הרי מרבורגר נולד בשנת 1894 בפרנקפורט א-מיין.

אמי אלזה אסתר ווגנר נולדה בשנת 1900 בהמבורג.

הוריי למדו בבתי ספר מזרם « בית יעקב », לאחר שנשאו הם היגרו לברלין.

נולדו להם ארבע ילדים.

בברלין:     ג’אק יעקב נולד בשנת 1924

                  סוזן רחל נולדה  בשנת 1926

                  יוסף  נולד בשנת  1927

בפריז:       איבון נולדה בשנת 1933

בגרמניה לפני עלייתו של היטלר

משפחתנו חיה בשלווה חיים בורגניים כשעוזרת ואומנת לילדים היה דבר שבשגרה אצל משפחות יהודיות.

את הסבים שלי לא הכרתי. פעם ביקרנו את סבתי עדל ווגנר אם אמי בהאמבורג. הייתי מאוד צעירה ולא זכור לי הרבה מביקור זה.

כשנכנסתי לכתה א’, בברלין, קבלתי שקית גדולה עם סוכריות מן ההורים. זאת הייתה הפתעה שקיבל כל ילד מהוריו לכבוד כניסתו לכתה א’.

הבית שלנו היה מסודר ובמצב מצוין. אבא עבד בבנק, כיבדו אותו מאוד. הוא היה עוזרו של מנהל הבנק ואחראי להרבה דברים.

עוד בפרנקפורט עבד באותו תפקיד. הוריי עזבו את ברלין תוך שעות, לאחר שאבי שמע את נאומו של היטלר.

עלייתו של היטלר בשבת

בשנת 1933 נחרד אבי בקוראו את ספרו של אדולף היטלר « מיין קמפ » לפני הגיעו לשלטון. בספר, דברי נאצה על היהודים ואנטישמיות בוטה, ובשמעו את דברי השטנה בנאומו, ברור היה שהוא רוצה להשמיד את היהודים. אבי הגיע למסקנה שחייבים לצאת מגרמניה מיד. היה זה ערב שבת ולמרות שהיינו דתיים יצאנו, כלומר ברחנו מגרמניה לכוון הולנד-כפקוח נפש.

ביציאה זכור לי רק שנתנו לנו כריכים בתחנת רכבת אבל לא לפני שהורי בדקו עם הם כשרים. אכלנו רק חלבי. בהולנד אבא עשה סידורים שנחיה בשקט בינתיים. היעד היה לעבור לפריז. אמי טיפלה בנו בשעות שהיינו בבית. הנשים שטיפלו בילדים עשו הכל שנהיה מרוצים. יוסף הקטן הלך לגן הילדים שהיה במרפסת שלנו, שם המטפלת שמרה עלינו, על יוסף אחי ועלי. ג’אק יעקב הבכור הלך לבית ספר.

אבי יצר קשרים עם אנשים בקהילה. בבית הכנסת היו הרבה אנשים כמונו, פליטים. לא ידענו בדיוק מתי עוזבים את הולנד. הכרנו שם משפחה בשם דה-גוט. הם לא היו דתיים. הבעל  טיפל בשתילים. היה אדם חביב מאוד. הייתה להם בת בגיל שלוש, ארבע בערך. הגרמנים הנאצים לקחו את הבעל והילדה. הם לא חזרו לאחר המלחמה, הם נספו. הגברת שרה דה-גוט נשארה לבדה. היינו בקשר עמה לאורך זמן. היא הייתה מורה במקצועה ולימדה בבית ספר יסודי.

בגן הילדים למדתי לדבר הולנדית. שהינו שם כמחצית השנה. אמי הייתה בהריון מתקדם עם אחותי איבון. גרנו ליד בית הכנסת.

אבי כראש המשפחה החליט עוד בגרמניה לנווט את משפחתו לצרפת לעיר הבירה פריז. יצאנו לשם בחודש נובמבר 1933.

בפריז

אחותי נולדה בחודש נובמבר בסביבת מקום המגורים בפריז בשנת 1933.

גרנו במספר דירות שונות. אחת מהן ליד בית הספר יהודי שבו למדנו, « לוסיאן דה-הירש » (Lucien De Hirsch) עד לשנת 1934. התמקמנו בדירה זמנית באיזור  20HenriPoincare, . עד לשנת 1937 . כנראה זה היה קרוב לבית החולים בו אמי ילדה את איבון.

למדנו בבית ספר יהודי ליד הדירה הזמנית ברחוב  Secretan.

בית הכנסת היה באותו רחוב. באותה תקופה נדדנו מדירה לדירה. כאשר גרנו בדירה ב- Rue Vital,Paris  היה לנו בית מסודר בסמוך לבתי הספר. גרנו שם עד 1939.

התאקלמנו בדירה והשפה הצרפתית הייתה כבר שגורה בפינו. הורי ידעו לדבר צרפתית עוד בגרמניה כאשר למדו בבתי ספר לבגרות. לא נתקלנו בקשיי קליטת השפה הצרפתית.

בתלמוד תורה של הקהילה, אצל הרב Langer, ברחוב,de Montevideo  למדנו תנ »ך בימי ראשון וחמישי ותרגום מצרפתית לעברית. צרפתית למדנו מהר. הגרמנית הייתה השפה המדוברת בבית.

דודתי חנה ווגנר

דודתי התאלמנה בגרמניה וחיה במצוקה והייתה ערירית. בשנת 1938 אבי פעל והצליח להוציאה מגרמניה הנאצית והיא הגיעה לחיות עמנו. לא תמיד היה לה קל בכל הטלטלות שעברה עמנו, אך בזכות השתדלויותיו של אבי היא ניצלה מרדיפות הנאצים.

כאשר עברנו לשוויץ אחי ג’אק המשיך לטפל בה. הוא העביר אותה לבית אבות ושם חייתה עד סוף ימיה.

הדוד שארל ווגנר

אח אמי יצא מגרמניה בשנת 1937 והיגר לארגנטינה עם אשתו גרטל. הם היו עריריים. הם נפטרו בארגנטינה.

עבודת אבי הרי

אבי למד בבית ספר גבוה למסחר והיה בעל תפקיד בכיר בבנק בברלין, כיועץ לפיננסים והשקעות. עוד בהיותו בעיר הולדתו, בפרנקפורט, היה סגן מנהל הבנק והוטלו עליו תפקידים אחראיים.

אבי לא מצא את מקומו בפריז. הוא לא מצא עבודה כפי שקיווה. חיינו מדמי חסכונות ומעבודת אבי בייעוץ לחברים כיצד להשקיע את כספם בבנק וכדומה {עסקי אויר שבהם לא הרוויח מזה הרבה}. אבי עבד עם הבנקים אך היה מאוכזב. הוא חלם שיוכל למצוא במשך הזמן עבודה מתאימה. היה  כבר בגיל העמידה ולא נמצאה לו עבודה ראויה לכישוריו.

אבי לא היה ציוני, הוא חשב שארץ ישראל זו מעברה וזה מסוכן ולא רציני לחיות בה. האמירה שלו הייתה « אם להגר זה רק לצרפת, לפריז ».

אמי אלזה אסתר, בת עדל לבית ווגנר

כעקרת בית, עוד בגרמניה בברלין, ארגנה אמי במרפסת הבית גנון עבור ילדי הקהילה היהודית בסביבת מקום מגורנו והעסיקה מטפלת לילדים.

אמי הייתה אישה נאה. בעת שהותנו בפריז – תמונת המשפחה השתתפה בתחרות צלום של המשפחה היפה ביותר בפריז, ואף זכתה בפרס.

אינני זוכרת איך הגיעה לתחרות זו, האם מטעם הקהילה היהודית או בדרך אחרת.

חופשות בקיץ

בכל שנה יצאנו לחופשת קיץ בחוף הים. פעם ל-Touquet ופעם ל-Knokke  שבבלגיה בחוף הצפוני. באותה השנה, 1939 שבה הוכרזה מלחמת העולם השניה, נשארנו על חוף הים ב- Knokke עד לחודש אוקטובר, כחמישה חודשים עד אשר התבהר המצב.

אח »כ חזרנו לפריז.

בשנת 1940 נלקח אבי למחנה עבודה של הצרפתים לתקופה של מספר חודשים (נדמה לי שמישהו עשה ניסיון להוציאו ולהקדים את שחרורו) ואמי נשארה לבדה עם ארבעת ילדיה ודודתי הקשישה. הגרמנים התקדמו והגיעו כמעט לשערי פריז, שמענו מפה לאוזן שהגרמנים פלשו לפריז וחייבים לעזוב את העיר בדחיפות. הוחלט שחייבים לקנות כרטיסי נסיעה ברכבת כדי לצאת מחוץ לפריז.

אמי הייתה משותקת מפחד וחרדה. התנדבתי ללכת לקנות כרטיסים בתחנת המטרו. אחי ג’אק לא היה מוכן לקבל עליו את התפקיד הזה, כי היה חג שבועות והוא לא רצה להפר את החג.

הייתי נערה בת ארבע עשרה ולא ידעתי מה מצפה לי. התחנה האחרונה של המטרו הייתה נעולה. נאלצתי לצעוד מרחק של מספר קילומטרים בתוך המטרו.

לפני התגלה מחזה בל יתואר: מיליוני אנשים עומדים בתור ארוך שמשתרך מספר קילומטרים לפני התחנה והאשנבים, כולם רוצים לקנות כרטיסים כדי לצאת מן העיר. עשיתי את כל המאמצים כדי להתקרב לאשנבים. התקרבתי כמה מאות מטרים בצעקות « א מ א,  א מ א »  כאילו שאני מחפשת את אמי בתור הארוך הזה וכך התפלחתי ונכנסתי לתור.

חזרתי לבית עם הכרטיסים לאחר מספר שעות. אמי לא ידעה את נפשה מרוב בהלה ודאגה שלא תראני יותר בתוך ההמולה הזאת, לאחר ששמעה בחדשות את המתרחש בעיר ובאיזה מצב נתנה לי לצאת.

ברחנו מפריז, מן הכוחות הגרמנים הפולשים והגדודים הכובשים.

כאן התחילה ההגירה Exode שלנו ממקום למקום.

התחלנו לחפש לאן ללכת. מצאנו אישה עם ילד ויחד נכנסנו למלון. קיבלנו חדר ושהינו תשע נפשות בחדר אחד ללילה בודד בלבד, שם עשינו תכנית להמשך דרכנו. מכאן ואילך חווינו הגליה ובריחה ממקום אחד למשנהו.

הכוחות הגרמנים כבר פלשו לצרפת. בכל מקום היו אוספים יהודים ומרכזים אותם במחנות. הגענו ל- Albi במרכז צרפת. הייתה שם חווה גדולה מוקפת בחיות: פרות ולולי תרנגולות, בה עבדנו כדי לעזור לכפריים, בתמורה למחסה שקיבלנו מהם. התנאים התברואתיים היו מתחת לכל נורמה.

שהינו שם כשלושה חודשים כך חלפו הימים עד שהגרמנים התקרבו יותר דרומה למרכז צרפת.

בשנת 1940 המשכנו לכוון העיר טולוז שם חיינו עד לשנת 1942. בטולוז התמקמנו במהירות.

חיינו כאן כשנתיים עד שהייתה « אזהרה » ואזעקה של הצרפתים, באומרם שהיהודים בסכנה. במשך השנתיים האלה היינו מאורגנים ב »צופים » ובבתי ספר. חיינו חיי משפחה רגילים.

בימי ראשון היו פעולות ב « צופים ». כל אחד הלך לקבוצת הגיל שלו. במצב המלחמה ארגנו « הצופים » פעולות, מה שאפשר היה. לא ידענו  » מה ילד יום המחר ».

היתה זו תקופה שבה המרשל פטאן (Petain) עבד בשותפות עם הגרמנים כדי להוציא את היהודים – לאסוף אותם במחנות ולהעבירם לגרמניה. הם הוציאו ילדים מבית ספרם והעבירו אותם  למחנות.

בשנת 1941 ב »גרנאד » (Grende) בפרבר בכפר ליד « טולוז » (Toulouse) כל המשפחה הוכנסה למחנה שאסף לתוכו יהודים כדי להעבירם לגרמניה (את זאת לא ידענו בשעתו). חיינו בתנאים קשים, בשלג ובמזג אויר חורפי קשה.

מעצר מתוך בית הספר

את אחי יוסף ואותי עצרו בבית הספר, והועברנו למחנה מחוץ לטולוז. רסבדו (Recebedou) אשר בו שהינו חמישה שבועות. במחנה נשלל החופש מאתנו עד יציאתנו משם.

אבי פנה מיד לבקשת עזרה מן הרב של טולוז כדי שיפעל בכל מאודו לשחרר אותנו. הרב היה מאוד אדיב ואכן, עשה כל שביכולתו לעזור לנו להשתחרר מן המחנה.

אחרי כן חיינו כמה חודשים בגרנאד (Grenade) שהיא עיירה קטנה בקרבת טולוז. העבירו אותנו לכפר קרוב לגרנאד, שם שכנו אותנו בחדר אצל נזירות. גם השירותים גם המטבחון היו באותו החדר.

אבי דאג ופחד מן הגרוע מכל. תכנן איך לצאת מכאן.

הגענו לניצה. גרנו בבית מלון בחדר עם מטבחון. אמי בישלה שם עבורנו. הגרמנים הנאצים הגיעו כבר לדרום צרפת, לניצה. ראינו משאיות האוספות יהודים. הם נכנסו למלון ואבי הראה להם את התעודות שהוא צרפתי (לאמי הייתה חבילת ניירות המראה שאחותי נולדה בפריז) אבי אמר להם « אני לא חושב שאתם צריכים לעשות לנו משהו ». הם התנצלו והלכו להם. זה היה אות וסימן שחייבים לצאת מצרפת. ושוב יחד עם אחי ז’אק הם תכננו מה לעשות ואיך לצאת מניצה.

הבריחה

נפל בחלקנו שיוסף אחי הצעיר ואנכי, היינו הראשונים לחצות את הגבול בחשאי, עם מדריך מטעם המחתרת היהודית הצרפתית. אחי ז’אק צייד אותנו בתעודות. המדריך הזהיר אותנו שאם נשמע את נביחות הכלבים, נדע שאלו כלבי הגסטפו. כלבים אלה אומנו על ידם כדי ללכוד יהודים.

 בהתאם לתכנון של אחי ג’אק ואבי, שנברח לשוויץ, נסענו ברכבת מניצה להוט סוואה (Haute Savoie) והגענו לגבול. עברנו את הגבול בשעה אחת בלילה. זחלנו מתחת לגדר התיל, והיינו כמה מאות מטרים בתוך שוויץ.

ת ו ד ה  ל א ל – הצלחנו!!! היינו בקרבת העיר ג’נבה.(Geneve)

גם בשוויץ נאספנו למחנה פליטים. באותה התקופה לא ידענו שהמחנות שהגרמנים אספו אליהם את היהודים המיועדים להשמדה. חשבנו שאוספים אותם לעבודה. לא ידענו כלום. בתור ילדה מה שהעסיק אותי זה איך לחזור להורי ולמשפחה. לאחר שבועיים הגיעו גם הורי עם איבון לשוויץ, כל זה בעזרת אחי ז’אק ז »ל.

היינו מאורגנים במחנה בשוויץ קרוב לג’נבה.  הייתי ביחסי  חברות עם כולם. גם עם החיילים השוויצרים וגם עם היהודים. בחרו בי להגיש את האוכל לחיילים ולנו לפליטים. החייל ששמר על המחנה הלך עמי לסידורים בבוקר לקנות חלב בשביל המחנה.

אבי פחד שאני הולכת עם חברה לא דתית. הוא נכנס לפעולה. הוא פנה למשרד המארגן את הפליטים וביקש ש »הבת שלי צריכה להיות בבית דתי ».

אחי יוסף נכנס לבית ספר דתי- « ישיבה » עם פנימייה בשם « בית אשר » (Bex) שם למד כמה שנים עד שחזרנו לפריז.

אותי שלחו לציריך (Zurich) למשפחה דתית צעירה עם שני ילדים. הבת הייתה בת ארבע שנים.

עבדתי שם בהתאם למה שנדרש ממני, אך הילדה שלהם הייתה מאוד חצופה עם פה גדול. היא התערבה בכל דבר וידעה הכל.

פעם אמרה לי שאצל דודתה יש נערה « פליטה כמוני » והיא עושה שם הרבה יותר עבודות ממני. הבנתי שבמקום זה אני לא נשארת יותר. הייתי עצמאית בת שש עשרה וידעתי איך להסתדר. בבוקר יום ראשון בהיר אחד, קמתי ועם המזוודה בידי יצאתי מביתם ולא ידעתי לאן, אך הסתדרתי. הגעתי « לארגון » Comite de Bienfaisance .בכיתי שם עד כלות הנשמה ואמרתי: « לא אצא מכאן עד שתסדרו לי מקום אחר ». אישה סימפטית מאד ודתית עם פאה, מן הארגון, אספה אותי אליה ואמרה לי: « אני לא יכולה לשלוח אותך לכל מקום בשוויץ, אבל אני אקח אותך אלי. אמנם יש לי כבר בחורה אבל זה לא נורא, אני אקח שתיים. היא במילא לא יודעת לעבוד, את יכולה להראות לה מה לעשות בבית ».

כאן לא נשארתי זמן רב כי ראיתי שמצבם קשה עם שתי בנות. עבדתי בביתם בערך שבועיים עד שמצאו לי מקום עבודה בג’נבה.

בג’נבה היו לי הרבה חברים ממחנה הפליטים, הם אהבו אותי מאוד. זה היה מחנה מעבר לפליטים.

האחראי שם היה נשוי עם ילדה. הזוג היה נחמד מאוד אך לא יכולתי להישאר שם הרבה זמן. הייתי צריכה לטייל עם הכלב כל יום לפעמים פעמיים ביום.

השוויצרים עשו מה שאפשר על מנת לאסוף את הפליטים היהודים. הפליטים פוזרו בין משפחות שונות. לא ברור לי מדוע הם עשו זאת.

כשרות במשפחה פרוטסטנטית הגעתי ל-Vevey בשוויץ הצרפתית. נשלחתי למשפחה של כומר פרוטסטנטי נשוי. הם היו מאוד נחמדים. היה אפשר לחיות שם, אך העדפתי להיות בסביבה יהודית.

עבדתי אצלם בתור עוזרת. תפקידי היה לבשל להם ולעבוד במטבח. בישלתי עבורם הכל, אך אני לא אכלתי. רק ירקות שהשארתי לי בצד. הם היו נחמדים אלי.

בקרתי את אמי לאחר ניתוח

שמעתי שאמי נמצאת כאן ב- Vevey בסנטוריום להחלמה. הייתי מאושרת להיות קרובה לאמי. הייתי חופשית לצאת ככל שרציתי ולבקר את אמי שהייתה אחרי ניתוח ברגל בבית ההחלמה והיא שמחה מאוד לקראתי, ועל היותי בקרבת מקום אליה.

אבי שהיה במחנה של איסוף פליטים ב-מורג’אן (Morgins) בשוייץ הצרפתית, שמע שנשלחתי למשפחה פרוטסטנטית ולא היה שבע רצון מכך. הוא דרש שישלחו אותי רק למשפחה יהודית דתית. לגמרי במקרה פגש אבי אחד ממכריו עוד מפרנקפורט שהיה סופר וגם אדם דתי בשם שרנוביץ. הוא סיפר לו שבתו מנהלת « בית ילדים » ב- Mont Pelerin ב-  .Vevey הוא משתדל וממליץ לשלוח אותי אליה. ואכן זה מה שקרה. המקום היה בגובה תשע מאות מ »ר מעל  .Vevey מהיום למחר הגעתי לבית הילדים בניהולה של בתו של שחנוביץ, טרודה. המנהלת הייתה צריכה לטפל באישה זקנה, אשתו של רופא מציריך.( Zurich) היו שם חמישה עשר ילדים, רובם פליטים. שם טיפלתי בילדים וארגנתי להם פעילות בקבוצות גיל שונות. משלוש עד גיל חמש עשרה. ארגנתי לילדים פעילות בשיטת ה-« צופים », כפי שהייתי עושה בעבר בתור מדריכת צופים. בכל יום ראשון קיימנו פעולות « עונג שבת » כולל שירים, משחקים וטיולים בסביבה. יצאנו לשוט באנייה ולשחות באגם, לרגלי הר MontPelerin מעלVevey . רואים משם את האגם  Leman Lac. זה מראה מרשים ובחורף אפילו עוד יותר יפה כשהיה מכוסה שלג. עשינו החלקה עם מגלשיים מעץ, ובקיץ היינו יוצאים לשחות באגם ועושים פיקניק. זה היה נפלא. בכל פעם שאפשר היה ללכת יצאנו לבריכה לשחייה עם הילדים. זאת הייתה לילדים חוויה גדולה עבור הילדים ואני ידעתי איך להסתדר אתם.  בחורף עשינו פעולות בבית וגם בסביבה. היו לנו חיים יפים.

חברות עם המנהלת

יצרתי קשר הדוק ומשפחתי עם המנהלת הגב’ טרודה שרנוביץ. היא חיבבה אותי מאוד ורצתה שאהיה שותפה לניהול המוסד שלה.

היא אמרה לי באיזה יום בהיר: פותחים קורס לאסיסטנטית למנהלת בית ילדים, יש לך הרבה כישרון, תלכי ללמוד בציריך (Zurich).

היא שלחה אותי לקורס שהתנהל בציריך במשך שלושה חודשים בשפה הגרמנית.  בקורס ל »הנהלת בית ילדים » היו לי קשיי שפה. את ההרצאות שמעתי בגרמנית ורשמתי לי בצרפתית.

לא תכננתי לי קריירה של מנהלת מוסד לילדים, למרות שתמיד אהבתי ילדים.

הגב’ שרנוביץ הייתה גרושה והייתה לה בת בגיל עשר. הבת דידי חלתה במחלת עור קשה (פסוריאזיס) והייתה אדומה מכף רגל ועד ראש. היא הייתה אינטליגנטית וילדה טובה מאוד. כל יום שכבה במיטה שעתיים בבוקר ושעתיים בערב עם שומנים על גופה כדי לרכך את כאביה ובאתי אליה ושוחחתי עמה. היא ביקרה בארץ ומצאתי לה שידוך. הבחור מצא חן בעיניה. לא היה לה מבחר כל כך גדול. הבחור היה מעונין לצאת מן הארץ, הוא לא היה מאושר כאן. הם התחתנו ונסעו לשוויץ. היא חיה באושר עם בעלה שלא היה דתי אך נחמד עבורה. כל חייה סבלה ממחלת הפסוריאזיס. היו תקופות של שיפור, אך המחלה הכריעה אותה בגיל חמישים וחמש. הייתי תמיד בקשר עם הבת וגם עם הנכדה. עד היום המנהלת בקשר טלפוני עמי, ותמיד שמחה לשמוע את קולי. גם בעלה של דידי בקשר עם חמותו עד היום.

בבית הילדים הייתה עבודה יותר מאשר ב-« צופים »: מן הבוקר עד הערב – לרחוץ אותם, להאכילם ולשלוח אותם לבית ספר. שם לא היו לי לימודים מסודרים, רק עבודה עם הילדים. אמי הגיעה לבית הילדים ועבדה שם במטבח.

בבית הילדים היו שני ילדים פעוטים. אח ואחות בת ארבע ממשפחת שווב (Schwab) מישהו העביר אותם לשוויץ – הם הגיעו כפליטים ללא הוריהם אל בית הילדים של הגב’ שרנוביץ. הם היו מטופלים בגן הילדים ובבית ספר ונשארו עד סוף המלחמה. נזכרתי באירוע משעשע. כי נפגשתי סמוך לביתי את הילד ג’ון פול  (Jean- Louis) שווב מבית הילדים בשוויץ. היום איש מבוגר שמשמש כפרופסור למדע באוניברסיטה העברית בירושלים.

אבא חזר לאמי רק כאשר חזרנו לצרפת בסוף המלחמה.

החזרה לפריז הייתה עצובה מאוד.

חזרתי לאזור שש עשרה, לדירה האחרונה ששהינו בה. הדירה הייתה ריקה מכל. אפילו העותקים  של הציירים המפורסמים שאבי כל כך הקפיד לשמרם בתיק עור, נעלמו.

לקחו לנו הכל מלבד מנורת התקרה. ללא ספק בעזרת ה-concierge שמסרה את המפתח, כך שלא היו צריכים אפילו לפרוץ לדירה.  גרה שם אישה מטעם הגרמנים. אבי פתח בהליכים משפטיים שנמשכו שלוש שנים כדי להוציאה מן הדירה.

כל אחד מן המשפחה היה צריך לארגן את עצמו. לאבא כבר לא היה מקצוע. אמי מצאה עבודה במשק בית. בעזרת אחי ג’אק נכנסתי ל »צופים ». בארגון פתחו קורס לעובדים סוציאליים כדי לעזור לפליטים שחזרו מן המחנות. הייתי כבר בת שמונה עשרה.

נכנסתי לקורס. למדנו שם פסיכולוגיה, וכל מני מקצועות נוספים. הקורס נמשך כשלושה חודשים ואחר כך הלכתי לעבוד. העבודה העיקרית שלי הייתה ברכבת.

עבודתי ברכבת

תפקידי ברכבת היה לקבל את האנשים באהבה. לעזור לפליטים שחזרו ממחנות ההשמדה, להקשיב לסיפוריהם האיומים, ולהדריך אותם.

היו פליטים שהיו כמונו: שחזרו מן המחנות ולא מצאו כלום – לא דירה  מסודרת, לא משפחה – שום דבר. הם חזרו אלינו בבכי: « למה נשארתי בחיים אין לי כלום, היה לי יותר טוב להישאר שם ולמות שם ». « האווירה הייתה בשבילי יותר מדי קשה אבל עשיתי את זה כפי שלמדתי ».

לנו לא היו דרישות מיוחדות, לא בבגדים ולא בבית. אבי התארגן לאט, והייתה לנו מיטה לכל אחד. הדירה הייתה יותר מסודרת. בהתחלה, המצב הנפשי של כל אחד היה איום ונורא, אבל היינו משוחררים מן הנאצים. חיינו שם עד שנת 1945.

אחותי איבון הייתה כל העת עם הורי.

בינתיים אחי ג’אק סידר לי מגורים אצל אישה, עבור קצת עזרה ותשלום קטן, והלכתי לעבוד בעבודה סוציאלית ב »צופים ». את כל זאת אחי ארגן לי. הוא עשה כל כך הרבה עבורי ועבור המשפחה. הוא נפטר השנה בנר שלישי של חנוכה. אני עדיין באבל. הוא קבל תעודה מ- Mitterand בשנת 1921 המצהירה על עבודתו במחתרת.  הוא הספיק ללמוד משפטים, ולעבוד בעריכת דין. הוא התחתן עם ניקול ונולדו להם שני ילדים. בת בשם מוניק ובן בשם ג’אן. גם אחי יוסף נפטר בנר שלישי של חנוכה בשנת 2003 שנתיים לפניו. יהי זכרם ברוך.

אחי יוסף למד לבגרות ושרת בצבא הצרפתי. היה איש עסקים והתחתן בשנת 1956 עם מרים לבית גולדברג. נולדו להם שני ילדים, לידי ודניאל. חמותו עדיין חיה בליאון  (Lyon).

אחי ג’אק ז »ל

בניצה הוא היה עמנו כאשר עבד ב-« צופים ». הוא עבד קשה בשביל המחתרת. הנאצים תפשו אותו ולקחו אותו למשרדם כדי לבדוק אותו. הם דברו גרמנית ביניהם ולא ידעו שהוא מבין את השפה הגרמנית, ואמרו שהם רוצים לירות בו. הנאצי אמר: « אני חושב שהוא לא בסדר ». בכיס היו לו המון תעודות מזויפות והוא הטמין אותם לאט לאט בכיסי הכורסא. אמרו לו אתה יכול ללכת. הוא לא ידע איך להרים את הרגליים ולברוח כל עוד נפשו בו.  בעוד שני מקרים היה תחת אש של הנאצים אבל הוא ידע איך להתחמק מהם. הוא היה חזק. יהי זכרו ברוך.

את בעלי הראשון טייב מרסל, הכרתי בעבודתי ב-סוכנות, בתקופה בה עדיין חייתי בצרפת. באנו להתחתן בתל-אביב ב-1949. הייתה חתונה רומנטית. הרב לוי שקידש בחתונתנו היה רבה של ברלין וגר בקרית ביאליק בארץ.

לאחר החתונה חזרנו לפריז.

עבודת בעלי הייתה בעסקי יבוא ויצוא. לא היה כל כך מוצלח אבל אפשר היה להתפרנס. נולדו לנו שלושה ילדים אחד אחרי השני בשלוש שנים. הבת הראשונה אהובה (Ahouva), הבן השני ג’ראר (Gerard) יעקב והבן השלישי ריימונד (Remi) שלמה. החלטתי שאני לא רוצה להמשיך עמו את חיי הנשואים.  נשארתי בדירה שהייתה בשכירות שהשגתי והוא מצא מקום ללון במקום עבודתו, בעסק שפתח. בשנת 1950 עד שנת  1954 התחלתי בהליכי הגירושים.

הוא בא וביקש כמה וכמה פעמים לחזור לנסות שוב חיי נשואים, בטענה שהוא השתפר בהתנהגותו. אך הסתבר שנשאר אותו אדם זוועתי. שוב חזר לתת מכות. חיינו יחד לא יותר משבועיים. הגירושים הסופיים היו בשנת 1956.

המשכתי את חיי עם הילדים לבדי בדירה עם שני חדרים עם מטבחון בתוך החדר.

פעם הוא לקח את הילדים וקנה להם בגדים מפוארים מחנות מפוארת, מזוודה מלאה. לאחר שבועיים – שלושה באו מן החנות ב-Avenu Victor Hugo  ואמרו שאני חייבת 250 פרנקים: בעלך קנה ולא שילם. עניתי: « אני לא חייבת לשלם מה שהוא קנה, הוא צריך להסתדר, זו הכתובת שלו תיגשו אליו, כי הוא כבר לא בעלי ».

אבי לא ידע שאני עומדת להתחתן עם טייב בארץ, רק אמי באה בסוד לחתונתי בתל-אביב. כל זה מפני שלאחי ז’אק הכינו חתונה מפוארת ונכנסו לחובות. לא רציתי להעמיס על אבי את הוצאות החתונה.

אבי נפטר בשנת 1953, בגיל חמישים ותשע, ממחלה ממארת בגרון. היה עצבני בסוף ימיו. היה שבע תלאות ומעשים.

בזכותו נצלנו כל המשפחה והוא פעל רבות עבורנו. יהי זכרו ברוך.

לאחר מות אבי, אמי עזבה את פריז והגרה לאמריקה. היא התחתנה עם אדם אמריקאי ממוצא רוסי, אלמן דתי אשר היו לו ילדים בוגרים מנשואים קודמים. היא נפטרה מדום לב בגיל שבעים ואחת. בדרך כלל הייתה אישה בריאה. הספקנו לבקרה, עם בני דוד, למשך חודש ימים אצל אחותי איבון, בדצמבר עד ינואר 1970-1971. הייתה זכורה כאישה בריאה, צנועה ויפה נפשית וגופנית.

זיכרונה לברכה.

הבעל השני אברהם לוי

גם את בעלי השני הכרתי בעבודתי בסוכנות בפריז. הוא היה מנהל חשבונות, ונשלח לאלג’יריה ומרוקו. הבוס שלי אמר לי בגרמנית: « הוא רווק » (את יכולה לקבל אותו,Er Ist Zu haben )

הוא ידע שאני לבד. במשך יום אחד ששהה שם כדי להתעניין בעבודתו בשליחות, לאחר כמה שעות הוא נכנס ושאל את חברתי לעבודה מאותו החדר: « תגידי! האישה מאוד סימפטית, מה עם זו? יש לה טבעת. האם היא נשואה? » תשובתה: « היא לבד עם שלושה ילדים ». הוא הזמין אותי לארוחה. היה רווק בן ארבעים ואחת והיה מת כבר להתחתן.

איך שכל כך הוא התאהב בי. בערב הזמין אותי עוד הפעם. בשבת הזמנתיו לאכול עמנו במשפחה. הוא היה מאושר עד השמים. אני עוד לא החלטתי כלום, אבל הוא כבר עשה תכנית מלאה. הוא נסע לאלג’ריה.

בכל ערב צלצל אלי בטלפון. כך התנהל החיזור במשך שלושה חודשים בטלפון. בחודש דצמבר הוא חזר לפריז. הוא גמר את השליחות, עד שהתחתנו בשנת 1961.

נולדה לנו הבת הראשונה יעל בספטמבר 1962. הבן דוד נולד באוקטובר 1966. עלינו לישראל ביולי 1968.

הבנים הגיעו לישראל כבר ב-1967 אחרי מלחמת ששת הימים. הם חיו במוסד עליית הנוער בתל-אביב. ג’ראר התאקלם יפה. הוא אדם נוח לבריות. הוא התחתן עם מרים.

לפני עלייתנו לארץ עשינו ביקור כדי לראות את הבנים ולקנות דירה בירושלים, שעד היום אנו חיים בה. לאחר העלייה הלכתי לאולפן, עם בני דוד על ברכי. הוא היה בן שנה ומחצה וזכור לי שבזמן הלימודים שיחק עם מכוניות. למדתי את שפה.

הקשיים שהיו לי הם בגלל המנטליות השונה. חסכנו בדברים עקרוניים, כדי להחזיר משכנתאות של הדירה. למדתי מחשבים ואגלית וברידג’ וניהול חשבונות ב-« הפקיד » במשך חצי שנה.

אהבתי לתפור לילדים. רקמתי ועבדתי על (גובלן) ציור נוף גדול, עבודה הדורשת דייקנות.

אחותי איבון התחתנה בפריז עם בחור בשם מורטון שהיה חייל אמריקאי דתי. לאחר מכן היגרו לארה »ב ושם הם חיים עד היום.

לאחותי איבון נולדו חמישה ילדים בנות תאומות, וביניהם בן בשם אלחנן שהוא רופא שיניים. הוא עלה לארץ וחי כיום בבני ברק. הבנות פיליס וסינדי התאומות כיום סבתות לנכדים והפכו את אחותי לסבתא רבה. לכל אחת מהן נולדו ששה ילדים.

לג’סיקה שלושה ילדים, ולג’ודי ארבעה.

את שנת השרות שלהן עשו פיליס וסינדי בישראל.

רוב השבתות אירחתי אותן כדי לתת להן הרגשת בית.

לבני רמי ולסוניה אשתו, נולדו בפריז שני בנים: יהונתן ובינימין.

יהונתן לומד כיום בטכניון בחיפה. בנימין עומד לגמור השנה את בחינות הבגרות בצרפת ומתכונן לעלות לארץ לאחר סיום הבחינות.

ליעל ונחמן נולדו בירושלים ארבע בנים: עמיחי, עודד, הראל, ירון.

עמיחי הבכור משרת כיום בצבא.

לדוד ורבקה נולדו שלושה ילדים: אביעד, ליטל, אליצור.

ליטל חמודה לומדת במכללה בבית וגן. אחיה לומד בבי »ס « נועם ».

אהובה ז »ל, בתי הבכורה, נפטרה בגיל צעיר, לאחר שנרדמה ולא קמה ממיטתה. בהיותה פעוטה בת ארבע, רצתה בכל מעודה לעזור. ערכה וניקתה שולחן. הייתה מאוד פעלתנית. היא עישנה הרבה.  אמורה הייתה להיות העזר שלי לעת זקנה.

המוטו של המשפחה: « כל ישראל ערבים זה לזה », כל שכן האחים וההורים.

מקווה שכולם יהיו מאושרים.  שייקחו את חייהם בסבלנות ותמיד עם חיוך על הפנים.

הכרתי את גב’ לוי במשך תקופה ארוכה עוד מימי הבנות שלנו שלמדו באותה הכיתה.

גב’ לוי היא חלק מן הנוף של השכונה.

אישה נמוכה עם תרמיל על גבה

צועדת לכוון התחנה אל מרכז קהילתי

« פיליפ ליאון » בקריית היובל.

כל בוקר תמיד עם עלות השחר,

קיץ וחורף בכל העתים

לשחייה בבריכה עם חיוך על הפנים,

קיץ וחורף בכל העתים.

יישר כוח לך! מעל מאה ועשרים.

אהובה גלמן

ירושלים, א’ בניסן תשס »ה

PS Madame GUELMAN qui avait procédé aux auditions et à la retranscription des souvenirs écrivait en 2006 à la fin du texte.

הכרתי את גב’ לוי במשך תקופה ארוכה עוד מימי הבנות שלנו שלמדו באותה הכיתה.

גב’ לוי היא חלק מן הנוף של השכונה.אישה נמוכה עם תרמיל על גבה צועדת לכוון התחנה אל מרכז קהילתי « פיליפ ליאון » בקריית היובל.כל בוקר תמיד עם עלות השחר,קיץ וחורף בכל העתים לשחייה בבריכה עם חיוך על הפנים, קיץ וחורף בכל העתים. יישר כוח לך! מעל מאה ועשרים 

אהובה גלמן

ירושלים, א’ בניסן תשס »ה

TRADUCTION

J’ai connu Madame LEVY durant une longue période depuis le temps où nos filles étaient dans la même classe. Madame LEVY fait partie du décor du quartier. (Bayt Vagan)Une femme, petite avec son sac sur le dos marchant vers le centre communautaire Philipe LEON à Kiryat Yovel

Chaque matin dès l’aube été comme hiver par tous les temps pour aller nager, sourire aux lèvres été comme hiver par tous les temps

Continuez et persévérez jusqu’à plus de 120 ans …Aouva Guelman

Jerusalem le 1 Nissan 5765